פסק-דין בתיק ת"ק 002378/02

בפני תביעה לתשלום פיצויים על נזקי רכוש שנגרמו לרכבה של התובעת בתאונת דרכים בה היה מעורב גם רכבה של הנתבעת 1 נהוג בידי הנתבע 2.

על פי כתב התביעה אירעה התאונה כדלקמן:

"בדרכי חזרה מהאוניברסיטה ברחוב פנחס רוזן, כביש ישר שזכות הקדימה היא לרכבי, נסעתי ישר ופתאום רכב צד ג' .... יצא מתמרור של תן זכות קדימה מבלי לתת זכות ועקב כך נגרמה התנגשות ........"

הנתבעים הגישו כתב הגנה ובו טענו כדלקמן:

"בתאריך 20/4/01 נהג הנתבע 2 את רכבו . בהגיעו לצומת הבחין הנתבע 2 כי הרמזורים בצומת אינם פועלים ועל כן עצר את רכבו ובחן את הדרך . לאחר שוידא כי הכביש פנוי החל הנתבע 1 (צריך להיות 2) פניה לשמאל תוך שהוא נוסע במהירות איטית ונוקט באמצעי הזהירות הדרושים . לפתע כשהיה הנתבע 1 (שוב צריך להיות 2) לקראת סיום החצייה של הצומת, הגיח רכב התובעת משמאל כשמהירות נסיעתו גבוהה ופגע בצידו השמאלי אחורי של רכב הנתבעים".

ביום 11/6/02 שמעתי את עדויות הנהגים. התובעת גם הגישה תרשים למקום האירוע התאונה ( שהיה מקובל גם על הנתבעים ולכן סומן תנ/1 )

מתברר כי המדובר בצומת T כאשר הנתבע נוהג את רכבו בכביש המתחבר עם כביש אחר, בצומת יש מערכת רמזורים אשר לא פעלה בזמן התאונה .

עד כאן העובדות למעשה מוסכמות על הצדדים . המחלוקות בין הצדדים הן:

א.        האם היה תמרור ( ב-36 או - ב-37 ) בכיוון נסיעת הנתבע.

ב.         התנהגותו של מי גרמה לתאונה.

התובעת טוענת בכתב התביעה כי לפני הנתבע בכיוון נסיעתו היה תמרור המחייב מתן זכות קדימה (ב-37) ואילו לפני חזרה וטענה כי מדובר בתמרור ב-36 (עצור) . שני הצדדים מסכימים כי יש במקום מערכת רמזורים שלא פעלה . לפיכך סביר מאד להניח, כי כאשר יש מערכת רמזורים שתהיה שם גם מערכת תמרורים, כאשר מערכת הרמזורים אינה פועלת יש לציית להוראות התמרורים.

התובעת לא נחקרה על טענתה כי יש תמרור עצור, ואני מקבל את גרסתה כי יש במקום תמרור כזה.

התובעת טוענת כי האחריות לתאונה נופלת על הנתבע אשר לא ציית לתמרור "עצור", נכנס לצומת חסם את דרכה ועל אף מאמציה לבלום ולהסיט את הרכב שלה ימינה, לא יכלה למנוע את התאונה.

מה מייחסים הנתבעים לתובעת והמהווה רשלנות מצידה לאירוע התאונה? לא הבנתי . אך מכיוון החקירה הנגדית של נציג הנתבעים, ניתן היה לדלות כי רשלנותה של התובעת לגרסת הנתבעים היא כי היא התקרבה בעקומה לצומת כאשר הרמזור אינו פועל וכי חלה עליה חובת זהירות מוגברת.

במהלך ניסיונות הפישור בין הצדדים, לא הייתה כל נכונות מצד נציג הנתבעים לנהל מו"מ לפשרה עם התובעת, והבנתי כי נקודת המוצא שלו כי האחריות כולה נופלת על שכמה של התובעת.

האומנם?!

התובעת נהגת את רכבה בכביש ראשי ישר, או אפילו עם עקומה קלה שמאלה. אין מדובר בעקומה כה קשה שיש בה כדי להסתיר בצורה קשה את שדה הראיה שלה. אבל גם אם אניח לצורך העניין כי כך הדבר, הרי שדה הראיה המוגבל בכיוונה של התובעת הוא בדיוק אותו שדה ראיה מוגבל בכיוונו של הנתבע. ואז נשאלת השאלה זכותו של מי מבין השניים עדיפה, ועל מי חלה החובה לתת זכות לשני. התובעת לנתבע או הנתבע לתובעת.

כאמור בכיוון הנסיעה של הנתבע מוצב תמרור ש"קם לתחייה" בעת שהרמזור אינו פועל, ואני יודע מפי שני הנהגים כי הרמזור לא פעל. כך שיש בפני הנתבע תמרור המחייבו לעצור ולתת זכות קדימה. מרגע שהוא נכנס לצומת ולא פינה אותה בטרם תגיע התובעת למקום, קיפח הוא את זכותה וגרם לתאונה.

דעתי אינה נוחה מן הצורה בה ניהל נציג הנתבעים את הדיון. אין כוונתי לכך שהיה חייב בכל מקרה ומחיר להתפשר. זכותו של מתדיין שלא להתפשר, ואולם גם מצופה ממי שמייצג יום יום חברות ביטוח בפני (ואני בטוח כי הדבר נעשה שלא בהתאם לתיקון מספר 29 לחוק בתי המשפט) כי ידע לטעון את טענותיו בהגיון, סבירות, ותוך לקיחה בחשבון שלא ניתן ל"מכור" לבית המשפט כל טענה, סבירה ושטותית כאחת.